טיול חורף באמסטרדם – לגליזציה שקטה וחומר מקליפורניה

שוק הקנאביס החוקי הולך ומתפתח, אך אמסטרדם שומרת עדיין על התואר המכובד של בירת הקנאביס האירופאית, לפחות על הנייר, ומראה לנו עד כמה לגליזציה היא בסך הכל עניין של התחשבות בזולת. למרות שההולנדים מגדלים חומר לא רע, התואר של הפרחים האיכותיים והחזקים ביותר הולך השנה לחומר המיובא מקליפורניה, שהפך למוקד משיכה לתיירים על אף המחיר המוגזם.

חורף 2018 היה יבש ביותר, ואין דרך טובה יותר לשבור את היובש מאשר טיול באוויר הסגרירי והריחני של אמסטרדם.

למרות התפתחותה של תעשיית הקנאביס החוקית במספר מקומות בעולם ובעיקר במדינות ארה”ב כמו קולורדו ואורגון, נכון להיום אמסטרדם עדיין שומרת על תואר עיר הקנאביס המרכזית של אירופה, ומושכת אליה תיירים רבים המחפשים שאכטה חוקית וסביבה ידידותית למעשנים.

עקרונות הלגליזציה ההולנדית

לפני שנמשיך, חשוב לציין שהשאכטה באמסטרדם היא לא בדיוק חוקית. למעשה, החוק ההולנדי אוסר על צריכת קנאביס, אך מתיר רכישה של קנאביס בקופישופס מסודרים וכן מנחה את השוטרים להתעלם מצריכה במרחב הציבורי.

אז איך זה בעצם עובד? להולנדים יש 3 עקרונות מקודשים:

• אל תפגע בזולת
• אל תעליב את הזולת
• אל תפריע לזולת

לפי עקרונות אלו, הגישה כלפי קנאביס היא פשוטה: זה לא פוגע באיש, זה לא מעליב אף אחד, וכל עוד שזה נעשה בתוך הקופי-שופ, זה גם לא מפריע לאף אחד – משמע, שאין בעיה להתיר זאת בחוק, או לפחות בשטח.

על הנייר, הולנד חתומה אמנם על האמנה של האו”ם שאוסרת להכריז על לגליזציה, אבל ההולנדים, שלא אוהבים שכופים עליהם חוקים לא הגיוניים, מצאו פתרון והוא הרבה יותר יצירתי מזה של גלעד ארדן, אותו הם מיישמים בהצלחה משנת 1975: אם הקנאביס נקנה או נמכר במקום פרטי עם רישיון מיוחד לכך, המשטרה לא מתערבת.

העירייה וקופת הממלכה, שלא יכולות לגבות מיסים מאחר ובאופן רשמי אסור למכור קנאביס, מצאו פתרון יצירתי באופן מרשים: כל מי שיושב בקופי-שופ מחויב גם להזמין משקה: קפה, תה, שוקו, מיץ… ללא אלכוהול! על ההכנסות ממכירת המשקאות, העוגות ויתר המוצרים החוקים העירייה גובה מס גבוה במיוחד של 40 אחוז – שמגלם בתוכו גם את מכירות הקנאביס של המקום. וכך, כולם מרוויחים, לפחות התיירים.

“אני לא מכיר הרבה חבר’ה בגילי שמעשנים קנאביס”, סיפר לי ברם, צעיר מקומי כבן 25, איתו שוחחתי בעת הטיול, “זה נחשב למשהו שרק תיירים עושים, אפילו ההורים שלנו כבר לא מעשנים, אלה אם כן זה מסיבות רפואיות כמובן”.

לדבריו, מקומיים שבכל זאת מעוניינים לעשן קונים לרוב ישירות מהמגדל בכ-18 שקלים (4 אירו) לגרם, פחות ממחצית העלות הרשמית של הקנאביס הרפואי בבית המרקחת – מה שמסביר את המספר הקטן יחסית של הולנדים הטורחים לקבל אישור רפואי או לבקר בקופישופס, ומראה לנו שהלגליזציה של ההולנדים, למרות שאינה כתובה בחוק, מניבה להם רווח עצום ובמקביל אינה משנה כהוא זה מבחינת צריכת הקנאביס של המקומיים.

קנאביס כן, פלאפונים ברכבת דווקא לא

שלושת העקרונות המקודשים להולנדים תקפים לא רק לגבי הקנאביס, אלא בכל מה שקשור לדרך ולאיכות החיים. כך למשל, ברכבת, ישנו שלט המבהיר כי אסור לדבר בקול ואסור לדבר בטלפון. מדוע? משום שזה עלול לפגוע בעקרון של ‘לא להפריע לזולת’. מי שצריך לנהל שיחות טלפון עושה זאת במעבר שבין קרון לקרון, שם זה מותר.

שלושת הנערות הבריטיות הקולניות שהיו איתי ברכבת גילו חיש מהר כי ההולנדים מגלים אפס סובלנות במקרה של הפרת אחד העקרונות הללו: “אתן לא רואות את השלט?” גערו בהן הנוסעים והבנות, מלבד למלמל “סורי”, לא פתחו את פיהן יותר עד שירדו.

אצלנו ברכבת זה נחשב נורמלי לחלוטין לנהל שיחות טלפוניות בקולי קולות כאילו אין עוד איש בקרון. כמו ההולנדים, גם אנחנו הישראלים לא אוהבים שאומרים לנו מה לעשות. אבל אצלנו, המודעות להתחשבות בזולת לצערי כמעט ולא קיימת. אני באמת ובתמים מקווה כי אנחנו, חובבי הקנאביס, נצליח להעביר ארצה ולו מקצת מהעקרונות המקודשים של ההולנדים, ולא רק בתחום העישון החוקי.

הפלישה מקליפורניה

נחזור לאמסטרדם. נראה כי הלגליזציה בארה”ב ומזג האוויר החמים יותר בברצלונה, גרמו לירידת מחירים מסוימת בקרב מרבית הקופישופס בעיר, בהם מצאתי מריחואנה וחשיש איכותיים למדי במחירים של 9-11 אירו לגרם.

לאורך כל החופשה התענגתי כמו תמיד על החומר של אמסטרדם, שכידוע מתעלה בצורה משמעותית על החומר הממוצע שקיים בארץ. התלבטתי על איזה זן להמליץ בתור המנצח של הטיול, אך מספר שעות לפני הטיסה חזרה ארצה, גיליתי להפתעתי כי קיימת באמסטרדם ליגה אחרת של מריחואנה, גבוהה משמעותית מהליגה ההולנדית.

את הגילוי אני חייב לחברי אלעד מזון, אשר שהה גם הוא באמסטרדם ופגש אותי בקופי-שופ ‘New times’, בכדי להכיר לי את הקנאביס הטוב ביותר שעישנתי אי פעם בהולנד, אולי אפילו בחיי.

“ניסית את הקנאביס של קליפורניה?” הוא שאל אותי, עם חיוך על פניו.

“לא”, השבתי. אותו קנאביס שנמכר בקליפורניה במחיר של 15-20 דולר לגרם, מיובא ונמכר באמסטרדם במחיר של 40-50 אירו לגרם. למרות אהבתי חסרת הגבולות לצמח, היה נראה לי מוגזם לקנות גרם אחד של קנאביס במחיר של חזון אחרית הימים.

“מתי כבר יוצא לי לפגוש אותך באמסטרדם?” שאל אלעד. ובלי חשבון, ביקש מהמוכר גרם אחד של ‘Purple Punch’ וגרם אחד של ‘Girl Scout Cookies’ – שניהם מתוצרת החוף המערבי של ארה”ב.

לא הייתי זקוק ליותר משלוש שאיפות על מנת להבין שנראה כי יהיה קל יותר למכור סטייקים מישראל לארגנטינאים, דגים מהכנרת לתושבי אלסקה או חמאה של ‘תנובה’ לצרפתים – מאשר למכור לאמריקאים את הקנאביס הרפואי שלנו.

1. אין מה להגיד, קליפורניה כבר לא חולמת, היא הפכה את החלום למציאות ואפילו השתלטה על בירת הקנאביס של אירופה. לו הייתי צריך לבחור בין 80 גרם לחודש של קנאביס רפואי ישראלי לבין 40 גרם של תוצרת קליפורניה הייתי בוחר ללא היסוס ב- 40 גרם.

גם אם ממשלת ישראל תאשר סוף סוף את היצוא, נראה כי כל עוד לא נגיע לאיכות של קליפורניה, לא יהיה ביקוש לקנאביס הישראלי. באמסטרדם לפחות, כבר מסודרים.