ג’אראס – החשיש ההודי מהרי ההימלאיה

מאות אלפי תיירים מגיעים להודו כל שנה והרבה מהם מחפשים דבר אחד בלבד – ג’אראס איכותי ואמיתי מהרי ההימלאיה. כמעט כולם מזהים את המילה ג’אראס (במקור צ’אראס) בתור סוג מיוחד של חשיש, אבל מה זה בדיוק? איך מכינים את זה? איך מעשנים את זה? והכי חשוב, איך יודעים אם זה טוב או לא? הנה כל מה שצריך לדעת על ג’אראס – החשיש ההודי המסורתי.

השימוש ההודי בצמח הקנאביס הוא עתיק יומין וקיים כבר מאות שנים לפחות, בעיקר בתקופת קדם האיסור על צמח הקנאביס בעולם.

המסורת ההינדית קושרת את הצמח לאל שיווה, האל המשמיד ואחד מהאלים הראשיים. לפי תפיסות מסוימות שיווה הוא האלוהות עצמה, וכל האלים האחרים בפנתיאון הם רק התגלמויות של צדדיו השונים.

שיווה ידוע כיוגי סגפן שנוהג להתבודד בהרי ההימליה תקופות ארוכות ולעשות מדיטציה. שתי עיניו הרגילות עצומות, אך העין השלישית, המייצגת את ראיית הנסתר, פקוחה תמיד.

שיווה ידוע כחובב נלהב של צמח הקנאביס, ומנהגים שונים המכבדים אותו קשורים לצריכה פולחנית של הצמח. אנשי הדת ההינדית מאמינים שבשילוב עם מדיטציה, הצמח עוזר להגיע להתעלות רוחנית. בחג של שיווה, השיווה-ראטרי, ההודים המאמינים שותים משקה בהאנג ומעשנים ג’אראס לכבוד שיווה.

ומכאן לעניינינו – מה זה ג’אראס? בקצרה, זהו סוג מסורתי של חשיש הודי המופק ביד, שמיוצר במקור רק מצמחי קנאביס הגדלים בהרי ההימלאיה.

איך ג’אראס שונה מחשיש?

ההבדל העקרוני בין ג’אראס לחשיש הוא באופן ההכנה – בעוד שחשיש על כל צורותיו (דחיסת אבקת “קיף”, הפקה בקרח יבש וכו’) מכינים מפרחי קנאביס שנקטפו ובדרך כלל גם עברו תהליך של ייבוש והכנה לעישון, ג’אראס מכינים מפרחיהם של צמחים חיים (עדיין שתולים באדמה) בתהליך ידני שלא כולל שום כלים או עזרים.

הכנה של ג’אראס אמיתי נעשית רק במקומות כפריים ומרוחקים באזור ההרים, וכל אנשי הכפר משתפים בתהליך. בעונת ה-“מייקינג” (ההכנה של הג’אראס), כולם מצעיר ועד זקן, גברים ונשים ביחד, עוסקים במלאכה המשותפת.

את הג’אראס מכינים על ידי “שפשוף” הפרחים בכפות הידיים. המטרה היא להפריד את הטריכומות מהצמח ולאסוף אותן יחד. ככל שהמגע עם הצמח עדין יותר, כך איכות הג’אראס תהיה גבוהה יותר, אך הכמות נמוכה יותר. בג’אראס אמיתי לא אמור להיות שום דבר אחר חוץ מטריכומות של קנאביס.

אחרי שעות של שפשוף צמחים, מצטברת על גבי כפות הידיים (או כפפות העור המיוחדות, שהן האביזר היחיד שנעשה בו שימוש לפעמים) שכבה כהה ודביקה, אותה מגרדים מהיד ומגלגלים לכדור.

איך מעשנים ג’אראס, ומה זה צ’ילום?

כשמדובר על צריכת ג’אראס, חשוב להבין שמדובר בסוג קשיח יחסית של חשיש שאינו הופך לנוזלי כמעט בכלל בעת החימום, ולכן אי אפשר לצרוך אותו בעזרת מכשיר אידוי או בכל דרך אחרת מלבד עישון.

בדיוק כמו כל סוג אחר של חשיש, אפשר לעשן ג’אראס בג’וינט או בבאנג, אבל הצורה הכי קלאסית לעשן ג’אראס היא חד משמעית בצ’ילום.

צ’ילום הוא מעין מקטרת חמר הודית שמורכבת משני חלקים- צינור ארוך וחלול ו-“אבן” ארוכה שיושבת בפנים. בפייה של הצ’ילום שמים “ספי”- חתיכת בד רטובה באמורה לקרר את העשן ולחסום חתיכות קטנות מלהגיע לפה, ואת הג’אראס מורחים בספירלה בתוכו.

העיקרון בצ’ילום הוא להבעיר הרבה חומר בבת אחת, כך שכל השמנים שבג’אראס ידלקו ויצרו עשן סמיך וממסטל במיוחד. בשביל להכין קססה לצ’ילום נהוג לפרק את הג’אראס באצבעות לכדורים קטנים (“לבולל”- מלשון בול, כדור) ולא לחמם אותו.

בדומה למעגל ג’וינטים אבל בצורה הרבה יותר ברורה ומקובלת, עישון בצ’ילום נעשה באופן חברתי כשכל אחד לוקח שאיפה ומעביר למי שמימינו. כשמדליקים את הצ’ילום נהוג לברך “בום בולנאט”- ברכה לאל שיווה.

יש טווח מחירים עצום לצ’ילומים – צ’ילום הודי פשוט יעלה לכם פחות מ-100 רופי (כ-1.4 דולר), בעוד שצ’ילום איטלקי בעבודת יד מתחיל רק ב-100 דולר (יותר מפי 60). ההבדל בא לידי ביטוי קצת בקלות הסחיבה ובעיקר בעיצוב.

הרבה ישראלים שמגיעים להודו לראשונה מחפשים לקנות צ’ילום “מקצועי” ברגע שהם נוחתים, אבל אנחנו ממליצים לחכות עם זה קצת, לטעום מצ’ילומים שונים ולגבש דעה קצת יותר מבוססת על מה אתם רוצים. יכול להיות שתגלו שצ’ילום הודי מספיק לכם לגמרי וההבדל במחיר לא שווה את זה, ויכול להיות גם להפך.

חשוב לציין כי לא מומלץ לשלב ג’אראס באוכל, מאחר וההכנה שלו בדרך כלל לא נעשית בתנאים היגייניים. לשרוף ולעשן את הג’ראראס זה בסדר, אבל לאכול קצת פחות. כנראה לא תמותו מזה, אבל אל תשכחו שהחומר הזה היה דבוק לכפות ידיים של מישהו באיזה כפר מרוחק במשך כמה שעות טובות.

איך יודעים שקיבלנו ג’אראס טוב?

בהודו יש את הג’אראס הכי משובח והכי טעים בעולם, אבל למרבה הצער, הביקוש הגבוה לדבר האמיתי מביא איתו כמו תמיד גם הרבה זיופים.

בשביל לדעת לזהות איכות של ג’אראס צריך פשוט לראות, לגעת ולעשן הרבה ג’אראס. אין תחליף אמיתי לניסיון בשטח, אבל הנה כמה כללי אצבע שיעזרו לכם להתחיל:

• אם אתם בדרום הודו, תחשדו בכולם. כמעט כל הג’אראס בהודו מגיע מעמק פארווטי בצפון הרפובליקה. אם אתם לא נמצאים קרוב למקור, רוב מה שתתקלו בו לא יהיה טוב.
• ג’אראס טוב צריך להיות דביק ויחסית שמנוני. אם הוא מתפורר, הוא לא טוב. אם הוא שמנוני מדי, יכול להיות שערבבו אותו עם שמנים אחרים.
• כשבוצעים את הטולה (גוש ג’אראס) מול האור היא אמורה לנצנץ קצת כמו חתיכות זכוכית קטנות.
• שיערות קטנות בתוך הג’אראס זה מבאס, אבל זה קורה הרבה. גם ג’אראס איכותי מאוד יכול להיות מלא שיערות, אבל אם מישהו מנסה להגיד לכם שככה תמיד מגיע כל ג’אראס, קחו בחשבון שאין לו מושג על מה הוא מדבר.
• הריח של ג’אראס משתנה ממקום למקום ומכיל טעמים שונים, אבל ככלל, הוא אמור להזכיר ריח של קנאביס. אם מציעים לכם משהו בלי ריח בכלל, או עם ריח שלא מזכיר גראס בשום צורה, יכול להיות שזה לא ג’אראס ומנסים לעבוד עליכם. אל תתפתו למחיר נמוך אם אתם לא חושבים שאתם קונים משהו טוב.
• אל תתביישו לבקש לטעום. בסופו של דבר אתם יודעים איך אתם מרגישים בסטלה, ואם מה שמציעים טוב לכם או לא. אם מישהו לא מוכן לתת לכם לטעום לפני הרכישה, אל תקנו ממנו. חשוב לשים לב שמה שמוכרים לכם זה אותו דבר שמביאים לכם לטעום.
• תפעילו שיקול דעת, אל תקנו ממישהו שמוכר ברחוב. אם לא תהיו מרוצים, הוא כבר לא יהיה שם כשתגלו את זה. תעדיפו לקנות ממישהו שעובד עם תיירים ומבין שלקוח מרוצה זה לקוח חוזר. מישהו שגם יהיה שם ביום שאחרי.
• בישראל כמעט ואין ג’אראס אמיתי, אלא אם כן חבר הביא לכם במיוחד מהודו, או שהמקור שהביא איתו את החומר מוכר באופן ישיר לאותו חבר. אחרת, זה כנראה זיוף או ניסיון לא מוצלח להכין אחד מגידול ביתי ולא משדה על הרי ההימלאיה.

רצינו לתת גם מחיר מומלץ מקובל לצרכן, אבל הוא משתנה מאוד ממקום למקום ומשנה לשנה, ולכן לא ניתן לקבוע מה מחיר “הגיוני” ומה לא.

באופן עקרוני, טולה איכותית יכולה לעלות בין 1000 רופי ל-5000 רופי, לפעמים גם בלי קשר לאיכות. במצב של שוק שחור במדינה ענקית עם ביקוש גבוהה מאוד לג’אראס, המחיר ההגיוני היחיד יהיה המחיר שאתם מוכנים לשלם, כמובן רק אחרי שטעמתם ובדקתם.