וידוי של ספורטאי מקצועי: חיים אקטיביים ושמחים עם קנאביס

קנאביס וספורט – כולם חושבים שקנאביס הוא סם של סטלנים, עצלנים, שיושבים בבית וזוללים מאנצ’ תוך כדי בהייה בחיים חולפים על פניהם. בתור מישהו שרץ ומתחרה בתחרויות אופניים באופן מקצועי, ולמעשה חי ספורט 24/7 במקביל לאורח חיים ירוק ומאושר, אני חושב שכדאי לכם לשמוע על איך השניים הולכים יד ביד:

מאת: כותב אורח, ספורטאי מקצועי וחובב קנאביס

חלק גדול מהציבור רואה בקנאביס, בצורה מוטעה כמובן, סם שיוצר סטלנים זומבים חסרי חיי חברה או מוטיבציה לשיפור עצמי. זה עצוב מאד, וכאמור מוטעה מהיסוד, ולכן תנו לי לספר לכם קצת על הצד השני והאקטיבי יותר של הקנאביס. כן, אני ספורטאי מקצועי, שחי ספורט בדמו ובשרו ומעולם לא נגע אפילו בסיגריה אחת, ובכל זאת הקנאביס מהווה חלק חשוב מחיי והולך איתי יד ביד בעיקר ברגעים הקשים.

בפעם הראשונה בחיי שעישנתי קנאביס הייתי בסך הכל ילד בן 13. גדלתי בקריות בשכונה ד’, ובאחד הימים ישבתי על ספסל בגינה עם חבר שאמר כי הוא הביא מ”משהו לעשן” והציע לי לנסות. את ההמשך אתם כנראה מנחשים, ואם לא אז אציין כי מהרגע שעישנתי קנאביס (“גראס” בשפת השכונה) ידעתי שאעשה זאת כל חיי.

חשוב לציין כי מדובר בתקופה שלפני 30 וכמה שנים. לא היו אז ניירות גלגול מגוונים, פילטרים, גריינדרים, וופורייזרים ושאר ירקות שצמחו עם הזמן. היינו נאלצים לרוקן סיגריות מטבק ולמלא אותן ב’ירק’ טחון, ואחר כך להסיר בכוח עם השיניים את הפילטר ולדחוף במקומו קרטון מגולגל שאילתרנו מכרטיסי ביקור.

בגיל 18 התחלתי לעסוק בספורט בצורה עקבית וסמי מקצועית, למרות שעד אז כבר הייתי נחשב לחובב קנאביס מושבע, שאמור על פי התאוריה הציבורית להיות “גמור ומחוק” על הספה בבית. 4 אימונים בשבוע של מה שהיום נקרא ‘קרוספיט’, שבתקופתי היה עם הברזלים בחוף הים בשילוב עם ריצה אינטנסיבית על החול.

גם לאחר השחרור המשכתי לעסוק בספורט באופן קבוע, ותמיד ההנאה מספורט וקנאביס הלכה אצלי יד ביד. עישון טוב לפני האימון היה נותן לי את האנרגיה והריכוז שהיה דרוש לי כדי להגיע לתוצאות טובות יותר, או אפילו היה מכניס אותי לראש המתאים בכדי לצחוק על עצמי ולגרד את עצמי לרוץ גם אם לא מתחשק באותו הרגע. באותו אופן העישון לאחר האימון היה מסייע לי להתאושש מהר יותר מהשרירים הכאובים.

בגיל 34 עברתי למרבה צערי תאונת עבודה – נפילה מגובה,שהיוותה עבורי את הבסיס לפעם הראשונה בה גיליתי שלקנאביס יש יכולות רפואיות משמעותיות של הרגעה (גוף ונפש, ממש כך) ושיכוך כאבים. ככל שעישנתי יותר כך פחות הייתי זקוק למשככי הכאבים שרשם לי הרופא, שהיו בעצם סיבה להימרחות על המיטה שמנעה ממני פעילות ספורטיבית שיקומית. רק כדי להבין את התמונה המלאה – התחלתי שיקום מכיסא גלגלים וערימת כדורים, וכבר לאחר 6 חודשים של טיפול עצמי שכולל קנאביס חזרתי לרוץ.

בגיל 37 איבדתי תחושה ברגלי הימנית במהלך רכיבה על אופנוע, מה שהתברר מאוחר יותר כפריצת דיסק חמורה יחסית. מבדיקות של רופאים מומחים עלתה מסקנה אחת: ניתוח חובה – אך אני סירבתי. לטוב או לרע, האמנתי שאת השיקום ניתן לבצע ללא התערבות כירורגית, שתסכן עוד יותר את עתידי הספורטיבי. לא אשקר לכם, זו הייתה נקודת שפל, אך גם בתקופה שחורה זו סייע הקנאביס להתמודד עם הכאב ואולי יותר מתמיד עם האווירה הכללית. אמנם עדיין סבלתי רבות ונאלצתי לקחתי משככי כאבים, אך השילוב עם קנאביס עזר לי לרדת לפחות מחצי מהכמות שרשם הרופא.

לאחר 3 חודשים חזרתי לאיתני, ומתוך הבנה שעליי לשנות את סוג הפעילות הגופנית, התחלתי לרכב באופן מקצועי על אופניים. עם השנים התחזקתי והחלטתי להירשם לתחרות כדי לבדוק מה אני שווה, ומאז ועד היום אני מתחרה, עדיין יד ביד עם התרופה הירוקה שלי.

בגיל 41, חצי שנה לפני ‘אפיק ישראל‘ (תחרות שטח תלת יומית של 300 ק”מ הנחשבת לתחרות הקשה בישראל ובין הרציניות בעולם) זה שוב קרה. פריצת דיסק נוספת, אליה התלווה מסע רפואי נוסף. משככי כאבים, צילומי CT לרוב ושאר בדיקות רפואיות חוזרות ונשנות, ואני כמו תמיד עובר הכל בחיוך יחד עם חברי הטוב והירקרק לצידי.

הרופא הכי בכיר אליו הגעתי אמר שאם תוך חודשיים איני מצליח לצאת מזה לבד, אהיה חייב לעבור ניתוח, או שאסתכן באופן ממשי באובדן יכולת תנועה מלאה בכף רגל ימין. ידעתי שהפעם ניתוח באמת יסתום את הגולל על הקריירה הספורטיבית שלי, ולכן החלטתי לסרב בפעם השנייה ולאמץ גישה של שיקום עתיר פעילות ספורטיבית בלבד.

“חזק בראש חזק בגוף”, זו הייתה הסיסמא שרצה לי בראש מהבוקר ועד הלילה, למרות הכאבים ונקודות השפל הרגשיות. השיקום היה כואב ולא פשוט, אך אני יודע בוודאות בליבי שהקנאביס קיצר את התהליך ועזר לי להתמודד בהצלחה גם כשהכאב היה עצום וכל מה שרציתי זה לשים לעצמי כדור בראש (או בפה). קצת פחות מחודשיים לאחר מכן חזרתי לאותו אורטופד, שאמר לי שאולי כדאי לי לחזור לרכב על האופניים, וזה בדיוק מה שעשיתי. חזרתי מהר מאד לכושר ואף הספקתי להתחרות באפיק ולהגיע לתוצאה טובה יחסית.

מאז אני מתחרה כל שנה, כל השנה, ומגיע לכל תחרויות השטח הרציניות ביותר בארץ. אני והירק רוכבים בממוצע 800 ק”מ בחודש ומעל 10,000 ק”מ בשנה, דרך אימונים מפרכים ואפילו קצת יוגה ופילאטיס. בכל פעם שאני חש כאב, אני יודע שיש פתרון שתוך כמה שאיפות יעביר את הכל בצורה טבעית. אני מעשן לפני תחרות, אחרי תחרות, לפני אימון, אחרי אימון, ולפעמים גם במהלך האימון עצמו. עוצר בצד, מגלגל וממשיך בדרכי. זה אולי נשמע לכם הזוי, אבל התוצאות מדברות בעד עצמן.

ואת משככי הכאבים המרדימים, הממכרים והמוחקים? השארתי במגירה, ושם הם נמצאים עד היום.

לקבל אישור לקנאביס רפואי אני לא טורח, הרי מי ייתן אישור לאדם שסרב פעמיים לעבור ניתוח ולא לוקח כיום שום תרופות, או בעצם “סוטה מהליך הטיפול הקונבנציונלי”? קנאביס רפואי לאדם שעוסק בספורט כדרך חיים, בעל קריירה שלא חסר לו כלום, ולא חס וחלילה סובל מאיזו מחלה סופנית או קשה? לא נראה לי, לפחות לא בישראל של 2017.

בינתיים, אני יודע בדיוק איזה זן עושה לי טוב, כיצד, וכמה לצרוך ממנו, וכל מה שנשאר לי לעשות הוא לנסות להשיג אותו בכל פעם בדרכים לא חוקיות ולסכן את עבודתי, לפחות עד שהחוק במדינה שלנו ישתנה. אני עם הקנאביס נשאר בכל מקרה, ומחכה שההגיון יגיע גם להיכלי הממשל ומשם להוראות המשטרה.

האם אתם נוהגים לעשן קנאביס בזמן פעילות ספורטיבית? אם כן, ספרו לנו ולקוראים כיצד זה מסייע לכם.