גיזום קנאביס – טרימינג קליפורניה סטייל

שמעתם על עסקי טרימינג בקליפורניה? גיזום קנאביס? רוצים לדעת מה באמת קורה שם? דוראל סיוון מדווח:

את ז׳ואאו וקוסטה הפורטוגלים פגשנו ב״דולורס פארק״, סן פרנסיסקו. כשרז ואני הצטרפנו אליהם למשחק כדורגל, בנסיון לשחזר את צמד המשחקים ממוקדמות מונדיאל 2014, ישראל-פורטוגל.

ז׳ואאו וקוסטה בדיוק חזרו מחודש של קטיף מריחואנה בצפון קליפורניה. אנחנו לא נתנו לפרט הזה לחמוק מתחת לרדאר והתקפנו אותם בשאלות. זה הסיפור שלהם

קליפורניה טרימינג | נוף, גאנג׳ה והרבה כסף

נחתנו בקליפורניה במטרה למצוא חוות קנאביס שנוכל לגזום בה פרחים. קנינו אוטו ועלינו צפונה. האזור הידוע ביותר בתחום הוא ה”אמרלד טרייאנגל” (Emerald Triangle). אזור המורכב משלושת המחוזות ה׳ירוקים׳: האמבולדט (Humboldt),מנדוסינו (Mendocino) וטריניטי (Trinity). במחוזות האלו מותר לאדם לגדל עד 99 צמחי קנאביס בשטחו. נסענו לכיוון האמבולדט שאלנו כמה אנשים בעלי חזות ״סטלנית״ בנוגע לעבודה. אחרי מספר פניות הבנו שהמקום אליו מתנקזים מרבית ה-“Trimmigrants” (מהגרי גיזום המריחואנה) הוא “גרברוויל” (Garberville), עיירה קטנה (1107 תושבים) בדרום מחוז האמבולדט לשם מגיעים עשרות רבות ואפילו מאות מחפשי עבודה ב״טרימינג״.

אחרי שעתיים של תחקור בשטח, פנינו לבחור רנדומלי בתחנת דלק. הוא נראה מהוסס בהתחלה ורק המליץ לנו לנסוע ל”פאב במאיירס פלאט”, 20 מייל צפונה. נסענו לכפר הקטן (האוכלוסייה של מאיירס פלאט מונה 146 אנשים).

חושך מצרים ליווה אותנו כשהגענו לשם. רק צלליות כהות של בתים פה ושם, כפר רפאים. המשכנו עוד קצת עד שראינו אורות ולוגו מואר של “באדווייזר”. 10 אנשים ישבו שם. בתוך הפאב הכי סוריאליסטי שהייתי בו בחיים. ברמנית בשנות השישים לחייה הגישה לנו בירת IPA מקומית והתחלנו להביס חוואים בסנוקר, אחד אחרי השני.

שאלנו, חקרנו והתעניינו – זה לא מוסווה – כולם חלק מתעשיית המריחואנה הענפה של צפון קליפורניה. לב ליבו של אחד מאזורי גידול הקנאביס הגדולים בעולם. אין מה להסתיר, אם אתה שם – אתה מהתחום. במיוחד בעיירות כמו מאיירס פלאט, אף אחד לא נקלע בטעות לבר הזה.

בסופו של ערב לא הצלחנו להשיג משרה, אבל הרגשנו שאנחנו מתקרבים לג׳וב הנחשק. ידענו שאלו הם המקומות הנכונים לחפש בהם.

ביומיים הבאים נסענו בעקבות המלצות שקיבלנו מאנשים שנראו לנו מביני עניין. ביום הראשון, נסענו לאורך כביש מספר 36 ממערב למזרח, הגענו לדינסמור (Dinsmore) הקרובה לגבול האמבולדט – טריניטי. התחרות נראתה לנו קשה מדי, כמה עשרות מחפשי עבודה ישבו שם וחיכו שמשהו יקרה. חלקם אף ישנו במכוניות שלהם במשך יומיים ויותר. למחרת נסענו צפונה על ה-101 ופנינו לכביש מספר 299. אותו הרעיון, ממערב למזרח וחזרה. אלו ללא ספק המקומות הנכונים לחפש הרגשנו, רק צריך שהמזל יאיר לנו פנים.

הבנו שהמקומות האידיאלים לחיפוש הם המקומות שמספקים ממשק עם החוואים עצמם. להתערבב עם הדרג העליון. חנויות לרכישת ציוד חקלאי באזורים האלו הם הכתובת החמה. המגדלים מגיעים לשם לפחות כמה פעמים בשבוע כדי לקנות סחורה. וכמובן, הברים בערבים. אווירת סוף היום, בתוספת האלכוהול הזורם, מניבים תקשורת יותר פתוחה שמגדילה את הסיכויים. ביום הרביעי לחיפושים, בפעם השלישית שחזרנו לבר במאיירס פלאט, הגענו כבר עם פסון של ׳טרימרים מהשורה׳.

פגשנו 4 בחורות ספרדיות אנרגטיות. התחברנו איתן ובסופו של ערב, אחת מהן אמרה לנו שיש לה כיוון בשבילינו. היא רק צריכה לדבר עם חברים שלה שנמצאים בחווה כלשהי כדי לסגור את העניין.

למחרת בבוקר החלטנו לשנות כיוון ולנסות את אורגון. כעבור 5 שעות כבר עמדנו מול חנות חוקית למכירת קנאביס, ׳דיספנסרי׳ (Dispensary). זו הייתה חוויה מדהימה. הכל מתנהל שם ב׳וייב׳ חיובי ומקצועי. הם שלחו אותנו לדרך עם כמה גרם אקסטרה. ישבנו ב”ברוקינס” (Brookings) על החוף, מקום מדהים ביופיו, האוקיינוס השקט במיטבו. צוקים, ציפורים, גלים ושקיעה מדהימה. ה”קוואנטם קוש”, נתן אווירה משמחת והחדיר פוזיטיביות.

ואז הגיע הטלפון “יש לכם עבודה”, אמרה הספרדיה בצד השני של הקו. הרמנו טלפון לג׳ (שם בדוי)– הבוס העתידי שלנו, שידריך אותנו איך להגיע למקום שלו.״

״חזרנו לקליפורניה ונסענו היישר לנקודת המפגש המיוחלת ליד רדינג, קליפורניה (Redding, CA). ג׳, שאפילו לא יצא מהטנדר השחור שלו, סימן ״סעו אחרי״ מבעד לחלונות המוחשכים. אחרי כמה דקות, ירדנו מהאוטוסטרדה לכביש צר שבשלב מסוים הפך לדרך עפר. נסענו כ-45 דקות, עד שהגענו למקום. שם פגשנו שני בחורים נחמדים מספרד שהפכו להיות הפרטנרים שלנו לטרימינג.

אחד מהם סיפק לנו אוהל ספייר שלו והקמנו אותו עם רדת החשכה. קשה היה לתפוס שזו באמת המציאות, יושבים עם מספריים בטבע של צפון קליפורניה וגוזמים מריחואנה למחייתינו. על אף השמחה וההתרגשות שליוותה את הכניסה לחווה, נחשפנו גם לצדדים היותר קשים שכרוכים בעבודה הזאת. זו לא הייתה חוות החלומות. ישנו באוהל, היה קר מאוד בלילות. היינו צריכים לחכות לפעמים יומיים עד להספקת אוכל חדשה ולא היו שירותים ומקלחת אמיתיים. אבל ברגע ששמנו את השקיות מלאות המריחואנה הגזומה על המשקל – הכל נשכח. כשאתה עושה 200-300$ נטו ביום – אתה שוכח מהכל.״

מה השיטה, איך משלמים ועל מה מוציאים כסף תוך כדי העבודה?

התנאים משתנים מחווה לחווה, אבל באופן כללי הדיל הוא כזה: משלמים בין 150-200$ לפאונד (454 גרם) של פרחי קנאביס גזומים. 150$ נהיה הסטנדרט בשנתיים האחרונות, זה הולך ויורד עם הזמן, אבל מה שמשנה באמת זה דחיסותם וגודלם של ה”באדים” {פרחי קנאביס}. הוצאות מחיה הן לרוב באחריות המעסיק (אוכל, לינה וכו׳…), ככה שאין באמת צורך להוציא כסף. די מהר הבנו שלא מדובר בחווה קלאסית כמו בדמיון שלנו; אין רגאיי עליז ברקע (עד שהוצאנו את הספיקר), לא היה לנו בוס היפי חייכן, עם שיער בלונדיני ארוך, זקן וכוכע קש לראשו. זו לא הייתה אווירת ה״וודסטוק״ לה ציפינו. זה היה יותר בית חרושת לגיזום מריחואנה. פס ייצור של פרחי קנאביס.

הימים הראשונים לא היו פשוטים, עוד לא התרגלנו לעבודה המונוטונית, הקור בלילות והדביקות שנוצרת מהחשיש החלה להעיק.

אחרי זמן מה של גיזום ״וויד״ אינטנסיבי, הידיים מתמלאות בחשיש. הכל נהיה דביק, המספריים זקוקות לאלכוהול כדי לשחרר אותן מהדביקות הטורדנית של החשיש המצטבר. כל מה שאתה מכניס לפה מקבל את הארומה, כל מה שאתה נוגע בו הופך לחום ושמנוני וכל גירוד בעין עולה בכמה דקות של עיוורון. בכל יום היינו מורידים את החשיש מהידיים ומכדררים אותו לכדי ״בוף״ – זה בד״כ הסתכם בכ-5 גרם לגוזם.

בנוסף להתחלה רצופת המהמורות, האוכל נגמר באיזשהו שלב. מצאנו את עצמנו אוכלים בשקיקה פרוסות לחם עם שעועית משומרת וחמוצים שבמקרה נשאר לנו באוטו. אבל גם זה נגמר ונשארנו עם פרוסות לחם בלבד.

אין חשש? הרי בסופו של דבר מדובר בסוחרי סמים, הקשר איתם לא הפחיד אתכם?

כל עסקי גיזום הקנאביס מבוססים על אמון. המעסיק נותן אמון בגוזמים שלו שיגזמו בצורה טובה ויסודית, וכמובן שלא יברחו עם הסחורה לאחר סיום העבודה. המעסיקים צריכים עובדים שהם יכולים לסמוך עליהם. אין להם סיבה לדפוק את הגוזמים. גם ככה הם מפוחדים מהרשויות.

מעבר לעבודה מונוטונית, קשיים פיסים ומצבים הישרדותיים -אתה פותח את העיניים, יוצא מהאוהל ואתה באזור מדהים בהרים של צפון קליפורניה. נוף ירוק, הרים מושלגים באופק ושמיים מדהימים. טבע יפהפה, אחלה חבר׳ה ו”וויד” ברמה הכי גבוהה בעולם.

אחד היתרונות בעבודה הזו, היא שאתה הבוס של עצמך. אתה קם מתי שבא לך, גוזם מתי שבא לך, אוכל מתי שבא לך ועוסק בפנאי מתי שבא לך.

לא הכל עבר חלק

“כולם לקחת את השקיות ולהכנס עכשיו לאוהלים!”. צעק ג׳ הבוס. מרחוק ראינו מסוקים מתקרבים והרעש הולך וגובר. הספרדים שעבדו איתנו החלו לתכנן את בריחתם ליער. הם סיפרו לנו שהארנקים והדרכונים שלהם נמצאים עליהם בכל עת, למקרה ש…

ערוכים לבריחה עם כל הציוד הנחוץ. אנחנו נושאים איתנו רק מספריים.

הרעש הלך וגבר, עד שהוא הגיע לשיא מסוים ונשאר יציב. הבנו שהם ממש כאן, מעלינו. העובדה שהרעש התייצב מעל לאוהלים הגבירה את רמת המוחשיות שבסכנה ואת הפחד הנלווה אליו. הם לא המשיכו, פשוט עצרו באוויר כמה עשרות מטר מעל מהמחנה.

הייתי כבר בטוח שזהו, הם נוחתים, אנחנו הולכים לכלא הפדרלי, נרקבים שם כמה זמן ואז מגורשים מארה״ב לצמיתות. בלי כסף ובלי אפשרות לחזור. הבטחתי לעצמי שאם במקרה אנחנו יוצאים מהסיטואציה הזו, אני קם בבוקר ועוזב, אין משחקים.

לבסוף, אחרי כ-3 דקות שהרגישו כמו נצח, המשיכו המסוקים והתרחקו. ג׳ הבוס הופיע במחנה ואמר שאין ממה לדאוג. הוא אישר שהיו אלה באמת מסוקים משטרתיים, אבל הם עשו סריקות בשטח הסמוך לשטח שלו. המשטרה הייתה אצל השכנים לפני חודש וגילתה 1000 צמחים. הם הורידו אותם ועכשיו הם מגיעים לביקורת פעם בכמה שבועות.

התקרית הזו בתוספת השחיקה שנוצרה הובילו אותנו לחווה אחרת. הספרדים אירגנו קונקשן עם מגדל שהכירו ונסעו להאמבולט להכין את השטח בזמן שאנחנו לקחנו חופשה בת שני לילות במוטל. היו אלה רגעי אושר כבירים. מקלחת חמה ומיטת “קינג סייז” לישון עליה.

החווה ממוקמת בלב ליבו של מחוז “האמבולדט” האגדי. הגענו למקום מדהים ומבודד על צלע הר שכלוא בין שני רכסים גדולים. התנאים, שמחנו לגלות, היו ברמה גבוהה יותר. ישנו תחת קורת גג, גזמנו בבית עם אח (קמין) מרכזי והיה לנו מטבח בקרוואן סמוך.

אז בכמה כסף מדובר?

עלתה השאלה לבסוף. כמעט 5000$ נטו בשלושה שבועות, לכל אחד מאיתנו (!).

*****

המשכנו לרבוץ על הדשא המטופח של ״דולורס פארק״ ועיכלנו את הסיפור במשך כמה דקות…

ואז, הצבנו זוג נעליים במרחק 2 מטר זו מזו בצד אחד, וזוג נוסף במרחק זהה בצד השני ופתחנו במשחק סטנגה סוער.

מאת דוראל סיון כותב ומקים הבלוג InTripment