בית משפט השלום בת”א קבע: הגוף שמעניק את הרישיון לקנאביס הוא היחיד שרשאי לקחת אותו

מטופל בקנאביס רפואי מואשם בסחר בקנאביס בכמות של פי 4 מהכמות החודשית, כמות שאינה נחשבת גדולה – בעת המעצר השוטרים החרימו לו את הרישיון לקנאביס רפואי, בית המשפט השלום בת”א פסק למשטרה להחזיר לו את הרישיון מכיוון שהדבר אינו בסמכותה.

הואשם בהחזקת סמים בכמות שלא לצריכה עצמית ובשני סעיפי סחר, והמשטרה המשיכה להחזיק ברישיונו הרפואי עד לשימוע האחרון ולמשך יותר מחודש שלם דבר שמנע ממנו לקבל את התרופה שלו. פרקליטיו ההמומים של הנאשם עתרו לקבלת הרישיון בחזרה מהמשטרה, מכיוון שלא המשטרה היא הסמכות שמעניקה את הרישיון, לכן זו לא סמכותה של המשטרה לקחת אותו.

הפרקליטות מצדה טענה כי המואשם עשה שימוש ציני ברישיון הקנאביס הרפואי שלו והשתמש בו למסחר, וסברה כי יש בידה את הסמכות להפעיל עונש על מואשם שדינו עדיין לא נחרץ, בהחרמה של רישיון לקבלת התרופה הנחוצה לו.

לכאורה, אפשר היה לחשוב שמדובר אכן במצב מסוכן, אם אכן היה פה סוחר סמים מורשע שסוחר בסם מסוכן ומנצל את הגישה שיש לו לרופאים כדי להוציא עוד ועוד מרשמים, בשביל שתהיה לו כמות נאה לסחורה בה. אבל אותו “סוחר”, שהשוטרים מיהרו לקשר בין הכמות הגדולה יותר של קנאביס שנמצאה אצלו לכמות שרשומה על רישיון הקנאביס הרפואי שלו – הוא נכה משרד הביטחון, שנפגע בעת שירות המילואים שלו במהלך האינתיפאדה השנייה. אירוע שכמעט הוביל למותו, הותיר אותו פגוע מאד וכמובן עם תסמונת פוסט טראומטית. אבל לא עשה רושם שהנתון הזה הנחה את השוטרים כשהם קיבלו את ההחלטה להחרים את האישור לקבלת המרשם לתרופה שמטפלת בו.

בסופו של דבר, השופט רועי פרי מבית משפט השלום בת”א קיבל את עתירתם של עו”ד איה שורק ועו”ד אבי עמירם שמייצגים את הנאשם והסכים כי הגוף שמעניק את הרישיון הוא היחיד שרשאי לקחת אותו וקבע דיון נוסף, במטרה לקבל את תגובתו של משרד הבריאות. הדיון החדש נקבע לחודש שעבר, ובהיעדר תגובה של משרד הבריאות, ב-25.9 פסק השופט פרי להחזיר את רישיון הקנאביס הרפואי לנאשם.

לא ברור עד כמה פסיקה טכנית כזו תוכל להוות תקדים, אבל ברור מאד שלמשטרה ולפרקליטות אין את הסמכות לקחת רישיון לשימוש בתרופה. משטרה היא לא רשות מחוקקת ולא רשות שופטת, אין זה מתפקידה לקבוע בשטח את הקשרו הוודאי של רישיון לשימוש בתרופה עם סחר בסמים. רישיון לקבלת תרופות הוא לא פריבילגיה ולא פרס שאנשים זוכים בו ואפשר לקחת אותו מהם כחלק מהליך ענישה, בטח לא לפשע שהאשמה בו לא הוכחה.

אפשר לטעון שהקשר הישיר בין מסחר של קנאביס לבין רישיון לקנאביס רפואי הוא חזק מספיק מעצם קיומם של השניים במקביל. נניח אפילו שיש גם מקרי קיצון, שבהם המשטרה נוקטת באמצעים קיצוניים, כמו למשל מסחר בהיקף משמעותי, ובפשיטות שונות שאנחנו נחשפים אליהן לאחרונה בהן נתפסים קילוגרמים רבים של קנאביס.

מצד שני, הכמות שנתפסה אצל הנאשם היא לא יותר מ-150 גרם (הכמות שניטלת במרשם חודשי עומדת בממוצע על כ-30-50 גרם), כך שזו כמות שתספיק לחודש או שתיים של שימוש עצמי. וזו לא עוד אחת מהפשיטות ה”מפוארות” שהמשטרה משום מה מתגאה בהם כהישג לציבור.

זה נכון שמידת שיקול הדעת שנדרשת בפועל מהשוטרים, כמו גם הפרקליטות, היא גדולה מדי עבורם, ובצדק – הדקויות של קניה ומכירה, כמויות, סטייה מהכמות המותרת, או עבירות שנוגעות לגבולות הרישיון הרפואי, הן רבות מדי וסותרות אחת את השנייה, ולכן הגדרה הולמת של קנאביס, ולא כפי שהוא מוגדר כיום – כסם מסוכן, תבאר את כל השטחים האפורים, בהם משרתי הציבור ממלאים תפקידים לא להם, וזכויות אדם יפסיקו להיות מופרות.

שינוי של הגדרת הקנאביס בחוק מהגדרתו הנוכחית כסם מסוכן תאפשר בקרה יעילה על צריכה של קנאביס ושמירה על בריאות הציבור. עוד היא תאפשר ביאור של תחומים אפורים כמו הצורך ההכרחי להכיר בעובדה שאי הפללה פרושה גם הכרה בצורך ובתהליכי האספקה והגידול. רק לכם שלב המעבר הזה מרגיש כמו מחנך וחניך? אבל אנחנו ציבור ודמוקרטיה. אי הפללה הוא שלב ברור במגמה עוד יותר ברורה של לגליזציה.