יורדים לסיני – גרם ב-50 שקל על שפת הלגונה הכחולה

חצי האי סיני, שהיה בעבר יעד נופש קבוע לישראלים רבים, חוזר לאט לאט למשוך תיירים שמחפשים קצת שמש וים במחיר של לאפה שווארמה. מכל העולם באים לסיני כדי ליהנות מחול זהוב, ים כחול, אוכל ושתייה כיד המלך וגרם של קנאביס, איכותי להפליא, במחיר מקסימלי של 50 שקל. ירדתי עם המשפחה לגן העדן האבוד שלנו, וכדאי לכולכם להצטרף.

כמו רבים מבני ישראל, גם אני ניצלתי את החירות הרגעית שהביא עמו חג הפסח, וירדתי לסיני.

לפני שנה וחצי ביקרתי בסיני בפעם הראשונה. נסעתי עם חברים לדהב, והגעתי משם ללגונה הכחולה. יצא שהעברתי שם יום שלם לבד בחוף ריק, ונכנסתי לשיחה ארוכה עם עייד, הבחור שמנהל את החושות.

סיפרתי לו איך בתור ילד הייתי שומע מאימא שלי סיפורים על סיני, על איך היא הייתה מבלה שם חודשים בתור נערה, ואיך לא חזרה לשם מאז שחצי האי חזר לשליטה מצרית.

בתגובה, הוא אמר לי שאני צריך לספר לה כמה יפה ורגוע שם עכשיו, בדיוק כמו שהיא זוכרת מלפני כמה עשורים, ואפילו להביא אותה איתי לסיני בפעם הבאה. תכלס, עם כל השקט והיופי הזה מסביב, הבחור יודע על מה הוא מדבר, אז כך בדיוק עשיתי.

יורדים לסיני – אפילו למשפחות

שנה וחצי אחרי אותה שיחה, חגגנו אחי, אחותי, אמי ואני את בואו של חג הפסח במעבר הגבול בטאבה, דחוסים כולנו בסוזוקי סוויפט האדומה של אימא. זאת הייתה החופשה הראשונה שלנו יחד אחרי יותר מעשור, בדיוק בזמן כדי לתפוס את הקסם של סיני בשיאו.

למזלנו הגדול הגענו כמה ימים לפני החג, וחוץ מאתנו, היו רק עוד כמה אנשים בודדים במעבר. מילאנו את המסמכים שהיה צריך כדי לעבור עם האוטו, ולאחר שעה בצד הישראלי ועוד שעה וחצי בצד המצרי (מעט מאד יחסית לימים עמוסים) הורשנו לעבור לצד הרצוי של הגבול.

לפני שיצאנו מהצד הישראלי, עוד שמענו במערכת הכריזה שהמטה ללוחמה בטרור קובע שמסוכן מאוד בסיני, וממליץ לא לצאת לחופשות שם בעתיד הנראה לעין. אנחנו המשכנו בדרכנו, אבל לא לפני שתהינו אם קיים מישהו בעולם הזה שכבר מגיע לגבול עם תיק ארוז ודרכון, שומע את אזהרת המסע, ואז מסתובב וחוזר הביתה.

זה הרגע להגיד שההתנהלות עם רכב בסיני הייתה נוחה מאוד. הדלק זול, הכבישים פשוטים, וכשמחלקים את עלויות האגרות בין ארבעה אנשים, זה יוצא משמעותית משתלם יותר ממוניות ממקום למקום (קצת יותר מ-100₪ לאדם).

אחרי שנכנסו לשטח סיני, נסענו ישירות ל-‘בדואין סטאר’ ליד ראס א-שטן, שם חיכו לנו שתי חושות ‘דה-לוקס’ עם שירותים ומקלחת צמודה. לאלו שלא ביקרו עדיין בסיני, מדובר בסידור לינה נוח במיוחד שמתאים גם למשפחות עם ילדים קטנים, ויותר מזכיר בקתות נופש מאשר כל דבר אחר.

עכשיו בסיני – חשיש נוסטלגי וקנאביס איכותי

בהתאם להיותנו משפחה של סטלנים רציניים, התארגנו על חומר כבר ברגע ההגעה שלנו למתחם החושות. ההתארגנות הראשונה שלנו כללה חתיכת חשיש ב-50₪ ושני גרם וויד אותם קיבלנו במחיר סביר של 50 ש”ח לאחד.

החשיש היה נחמד, רך יחסית וקצת גמיש, ובאופן כללי הזכיר את מה שהיינו מעשנים פעם בארץ, עד שבנו את הגדר עם מצרים. זה היה חשיש איכותי וירקרק שהדיף ריח של נוסטלגיה והביא איתו שמחה ללב.

בניגוד לחשיש, אותו זכרתי מצוין מביקורי הקודם, הוויד היה מפתיע מאד. בביקורים קודמים בסיני נתקלתי רק ב-“גראס בדואי”, כינוי המתאר שיפודים ארוכים מפוצצים בזרעים, מעלים ריח שרוף מסריח ומקנים סטלה חלשה מאוד גם כשמעשנים נקי. עכשיו, לעומת זאת, קיבלנו משהו שהם קראו לו ‘הידרו’.

כמובן שלא מדובר באמת בחומר שגודל בהידרופוניקה, או במערכת גידול מושקעת ואיכותית לצורך העניין, אבל ניכר היה שהרמה הממוצעת עלתה בצורה דרסטית, ככל הנראה עקב העלייה בסנדרט של התיירים הרבים במקום. מעט מאד זרעים, טעם נחמד והשפעה ברורה שמורגשת גם אחרי חצי ג’וינט.

באופן כללי מאוד קל להתארגן בסיני. אני אמנע מלהזכיר מקומות או אנשים ספציפיים שקניתי מהם, אבל רק אגיד שאפשר לדבר כמעט עם כל נהג מונית, בעל חושה או כל אחד אחר שרגיל לעבוד עם תיירים, והם כבר ידאגו לכם, ותמיד במחיר שלא עולה על 50 ש”ח לגרם.

מתאהבים בלגונה ובמשטרה

בימים הבאים התחלנו להתאהב בסיני. בשביל אחי ואחותי זה היה הביקור הראשון ושניהם הבהירו שזה ממש לא האחרון, ובשביל אימא שלי זה היה לחזור לארץ החופש אחרי כמעט 40 שנה.

במהלך החושה עשינו מה שכל ישראלי שנפש בסיני מכיר. צללנו עם שנורקל, ראינו דגים ממאות סוגים, קיפודי ים, מדוזות סגולות שלא עוקצות ותמנון אחד, אכלנו דגים טריים כל ערב, קראנו ספרים ושתינו המון מיץ גויאבה.

באחד הימים נסענו לדהב עם הרכב ואכלנו במסעדה על הטיילת. הכבישים באזור החופים בסיני מלאים בנקודות מעבר של צבא ומשטרה, אך חשוב לי לציין שתמיד, בכל מקום אליו הגענו, קיבלנו יחס מכבד וחייכני מאנשי הביטחון המצרים. בשום שלב לא הרגשנו בלתי רצויים, או בסכנה כלשהי, למרות שטיילנו עם גאנג’ה עלינו. לא הרגשנו שום בריונות או קשיחות, אלה רק שדואגים לביטחון שלנו. הלוואי והייתי יכול להגיד אותו הדבר על שוטרים בישראל.

יום לפני ערב החג, אמי ואחותי חזרו לישראל, ואני ואחי המשכנו ללגונה הכחולה בנסיעה מדברית בטנדר, ופגשנו שם את זוהר, חברה קרובה מחיפה שהגיעה לשם יומיים לפנינו.

אם אני אגיד שהתנאים שם היו בסיסיים, זה יהיה אנדר-סטייטמנט רציני. ישנו בקצה הלגונה, בחושות של ג’ומע ועייד, במקום שבו יש שני תאי שירותים לכל החוף שמורידים מים רק עד צהריים, מזרונים קרועים ששוברים את הגב, רוח מקפיאה בלילות וזמן המתנה של 3 שעות לארוחה.

חלק מזה קשור לחוקי שימור והגנה על הסביבה, שאוסרים על הקמת תשתיות באזור, כמו ביוב, חשמל או אינסטלציה, אבל לנו לא היה אכפת, ובכל זאת הרגשנו שאנחנו בגן עדן. ואיך לא? שמש, ים בצבע תכלת-טורקיז, ירח מלא ושקט שפשוט לא קיים בתוך העיר, וחוץ מכל זה, הייתה גם משפחה של חתולים מתוקים עם 3 גורים קטנים, שהיו ממש חמודים ובאו לישון עלינו כשרבצנו על המזרונים במסעדה.

במקביל להנאה מהטבע והשקט, כמובן שהמשכנו לעשן מכל הבא ליד. חשיש וגראס באיכות משתנה, ומשהו שהבדואים קראו לו ג’אראס. בתור מישהו שעישן לא מעט ג’אראס בהודו, אני יכול להגיד בוודאות שזה לא היה ג’אראס, אבל זה היה קרוב. מישהו אמר שזה חשיש אפגני, אבל באמת שאין לי דרך לדעת בוודאות.

זאת הייתה חתיכה שחורה שמתרככת אחרי שמחזיקים אותה ביד כמה דקות. ריח וטעם של חשיש טוב והשפעה נחמדה וקצת מפילה. זה עלה לנו קצת יותר מהחשיש הרגיל, אבל זה היה שווה את זה.

אחרי כמה ימים שם, שכללו גם ניסיון כושל ביותר שלי לגלוש על גלשן רוח, החוף התחיל להתמלא באנשים שבאו לחג, ואנחנו המשכנו לחוף נירוונה בביר סוויר. הנסיעה הייתה מושלמת. נסיעת לילה במדבר חשוך מתחת למיליון כוכבים זוהרים.

להפתעתנו הרבה, חוף נירוונה היה די ריק. בלי משפחות, רק חבר’ה צעירים שנראים כאילו לפני שבוע הם חזרו מהודו, וריח של גראס וחשיש מסביב לשעון. אחרי התנאים הספרטניים של הלגונה, גם חושה פשוטה עם מיטה זוגית הרגישה כמו בית מלון. נשארנו שם עוד יומיים, וחזרנו לישראל, אחרי עוד כמה שעות טובות של המתנה בגבול עם מיליון נופשים אחרים ששבו הביתה.

לסיכום, סיני מומלצת בחום לכל מי שמחפש שקט ושלווה, ובעיקר למי שמחפש את זה לא בתקופת החגים. הכל היה מאוד זול, לילה בחושה “דה לוקס” עם ארוחת בוקר עלה לנו 70 ש”ח, ארוחות ערב גדולות ומפנקות עלו כ-30₪ לאדם, והוויד תמיד היה זול ומתחת לרף ה-50 ש”ח לגרם, ברוב המקרים גם פחות.

לצד המחיר הנפלא עד כדי גיחוך, הכי חשוב היה שבכל מקום אליו הגענו, קיבלנו הרגשה שאנחנו רצויים, וראינו עד כמה הבדואים של סיני מתגעגעים לימי הזוהר של התיירות הישראלית ושמחים לראות אותם חוזרים.

בקיצור ולעניין, סיני זה יעד פשוט מושלם שנמצא מתחת לאף שלנו, וכדאי לכולכם להתנסות בעצמכם. אז יאללה, עוד לא ארזתם?