האם פרופסור רפאל משולם גילה את ה-THC?

חוק האפונומיה של סטיגלר אומר, שאין אף תגלית מדעית שמיוחסת או קרויה על שם מי שגילה אותה באמת. סטפן סטיגלר, שפרסם את החוק במאמר שנושא את שמו, הדגיש שמי שגילה את החוק הוא בכלל הסוציולוג רוברט מרטון, ולכן החוק עומד בכלל של עצמו.

אם תשאלו מישהו “מי גילה את החומר הפסיכואקטיבי בקנאביס, ה-THC?” התשובה שהכי סביר שתקבלו (חוץ מ”לא יודע אחי, תעביר את הג’וינט”) היא “פרופסור רפאל משולם מהאוניברסיטה העברית”. אבל האם הוא באמת הראשון שגילה את החומר שאנחנו נהנים ממנו? נראה שהתשובה לא כל כך ברורה מאליה.

ב-1937 כונסה בארה”ב וועדה מדעית שמטרתה הייתה לבחון את השפעות צמח הקנאביס כדי להחליט אם לאסור אותו בחוק. כמו וועדות אחרות שאתם בוודאי מכירים, התוצאה הייתה מוכוונת מראש. עמד בראשה הארי אנסלינגר, מתנגד סמים מובהק שהיה מעוניין להוציא את הקנאביס (כמו גם סמים נוספים שלא היו עדיין חוקים נגדם) מחוץ לחוק ולהפוך את כל משתמשיו לפושעים. אחד מחברי הוועדה, פסיכולוג בשם ג’יימס מונץ’, טען שקנאביס מכווץ את המוח. הוא אפילו הגן על רוצח בבית המשפט בטענה שקנאביס גורם לאי שפיות.

אבל בדרך כלשהי, הצליח להסתנן לוועדה מדען רציני. הכימאי “רוג’ר אדמס” לקח ברצינות את המשימה שהוטלה עליו במסגרת הוועדה – לגלות את החומר הפעיל בקנאביס, שיוצר את ההשפעה המוכרת. בין 1940 ל-1949, הוא ועמיתיו ערכו סדרה של 27 מחקרים, במסגרתם הם הצליחו לבודד מספר קנבינואידים ובראשם ה-CBN, שהוא מה שנקרא בכימיה “אנלוג” של THC. הכוונה לחומר מאוד דומה, בהבדל של אטום בודד או מספר אטומים בודדים. ועדיין, המחקר של אדמס סייע לפרופסור משולם, שהצליח בעזרת טכניקות שלא היו זמינות לפני כן (כמו ספקטרוסקופיה גרעינית מגנטית, מכשיר שמאפשר לגלות תכונות רבות של אטומים ומולקולות) לבודד ולהציג את ה-THC לעולם ב-1964.

אז למה בעצם משולם לקח את כל הקרדיט, ואת אדמס כמעט שאף אחד לא מכיר? אולי זה קשור לכך שאדמס נהג לספר בהרצאותיו על “האפקטים הנעימים” של צריכת קנאביס. אנסלינגר התעצבן מאוד לשמוע שהכימאי המפורסם מסית לצריכת סמים, והחל להשמיץ אותו בכל הזדמנות. כשאדמס צוטט בדו”ח לה גווארדיה של הממשל האמריקאי בנושא הקנאביס, אנסלינגר נזף במחברי הדו”ח וטען שהמחקר של אדמס “אינו מדעי”. בשנות הארבעים והחמישים בארה”ב, כשהקהילה המדעית כולה גויסה ומומנה לצרכי הממשל האמריקאי לפיתוח אמצעי לחימה מיוחדים למלחמת העולם השנייה ולמלחמה הקרה, לא להסכים עם יקיר הממשל כמו אנסלינגר היה עלול לעלות לך בקריירה.
במדעי הטבע כמו כימיה, כמעט כל תגלית מבוססת על רבות קודמות לה.

כמו שאפשר לראות במקרים רבים, מי שמקבל את הקרדיט הוא לא בהכרח מי שביצע את פריצת הדרך המדעית המרשימה ביותר, אלא לפעמים מי שחקר בסביבה המדעית והפוליטית המתאימה לגילוי כזה.

בלי לגרוע מפועלו של רפאל משולם, שווה לזכור בשאכטה הבאה גם את רוג’ר אדמס, שביצע מחקר מדעי שיטתי וחשף את האמת גם כשזו לא הייתה נוחה למי שהיה בעמדות כוח באותו הזמן.