ירוק זה השחור החדש – היפ הופ וויד בישראל

וויד הוא משהו שכמעט כל מוזיקאי מכיר היטב מניסיון אישי, בין אם בתור תחביב לשעות הפנאי או ככלי ממלא השראה, וגם בסצנת ההיפ הופ והמוזיקה השחורה הצמח הירוק נחשב לדבר שבשגרה, ואפילו “לקצת סאחי” לפי חלק מגדולי האמנים והמפיקים בתחום. אז אמנם כל אחד רוצה להיות גנן בגן או להביא את הלגליזציה, אבל מבחינת מלחמה בממסד אולי קצת עבר זמנו של המהפך הירוק.

כששב”ק ס’ כתבו את “ילד ירוק” ב-1997, ושרו “כל אחד רוצה להיות גנן, ולגדל קצת דגן בגן”, הם בטח לא חלמו על אפשרות ששני עשורים אחרי יגיע מיכאל סוויסה, הבן של מאיר סוויסה והנכד של יפה ירקוני, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, וישיר על טחינת “רבע קילו מריחווינה בשבועיים”.

מאז ועד היום, וויד נשאר אחד הדברים היחידים שכמעט כל מוסיקאי מכיר, אם לא כתב ושר עליו, בלי לפסוח גם על סצנת ההיפ הופ ושאר ענפי המוזיקה השחורה. כולם שם מכירים את זה ואפילו ניסו את זה בעצמם, אבל האם הנושא החתרני (יחסית) הזה בא לידי ביטוי במוזיקה עצמה? לא ממש, והסיבה עשויה להפתיע אתכם.

כמה חתרני זה לשיר היום על וויד?

אם תשאלו את עפרי גופר, די.ג’יי, שותף בחברת ‘מוסיקה פלוס’, ועורך מוסיקלי לשעבר בגל”צ, גלגל”צ, 99 FM ועוד כמה תחנות אחרות ברדיו, התשובה היא די ברורה: “היום לעשן וויד זה אפילו קצת סאחי באיזה שהוא אופן. וויד שגור ברמה כזו שיש ראש ממשלה בישראל שמתייחס לשאלת הלגליזציה, וראש ממשלה לשעבר שמשקיע בסטארט-אפ שכולו סביב התופעות הטובות שאפשר להפיק מוויד”. הוא מוסיף ,” אני לא חושב שלשיר או להלל את הצמח הזה זה משהו שהוא נחשב חתרני היום, או שיש בו אמירה אמנותית קיצונית או בוטה”.

האם וויד הפך לדבר “סאחי” בענפים מסוימים של עולם המוזיקה? אורי שוחט, שנחשב לאחד מאבני הדרך בהיפ-הופ הישראלי, הפיק ועבד עם סאבלימינל, מיכאל סוויסה, לוקץ’, נצ’י נצ’, דודו פארוק ועוד, מסכים ונותן זווית משלו: “פעם כולם פחדו מהצמח המסתורי. היום ילדים מעשנים עם ההורים שלהם, וכל דבר שאתה עושה עם ההורים שלך פחות מגניב מ-נניח, להסתיר מההורים שלך” .

התפיסה הרווחת בעולם המוזיקה השחורה לגבי וויד בימים אלו, כך מסתבר, היא שמדובר בעוד נושא מחתרתי לשעבר, שעבר זמנו, לפחות מבחינת ההיבטים של “שחרור ההמונים” ומלחמה בממסד. אבל אם זה סאחי, למה כולם עושים את זה?

זה לא סוד שקיים רומן ארוך בשנים בין ראפרים אמריקאים לקנאביס; עשורים מוזיקליים מלאים במילות אהבה והלל לצמח הירוק. בשנים האחרונות, החליטו חלקם שהגיע הזמן לעבור שלב ביחסים עם הצמח, ולהתקדם לפיתוח זנים על שמם (וויז קאליפה מישהו?), מוצרים אכילים, ובעיקר –  גלגול יותר שטרות דולרים מניירות גלגול, ובמקרה שלהם, זה המון.

בארץ, למרות המחסור החמור בזוהר, תקציבים ומה לא, ראפרים אוהבים להלל את הצמח הירוק. הפייסל, המריחווינה, או המילה שאורי המציא (לטענתו) “חשגוז”, אבל האם ראפרים ישראלים יכולים למנף מבחינה עסקית או יח”צנית את אהבתם לצמח גם אצלנו? גם אם הלגליזציה קרובה, זה עדיין לא מציאותי.

גם אורי שוחט לא ממש רואה את זה קורה פה, “אמריקאים, וראפרים אמריקאים בכללם הם בעלי תפיסה מאוד קפיטליסטית, והם לרוב לא יפספסו הזדמנות עסקית, במיוחד אם היא קשורה לוויד. המנטליות של רוב המוסיקאים שאני מכיר (בארץ, ע.ז), מצדיקה לצערי את המוניטין הקצת סטלני. ממה שאני רואה, הם לא חושבים על כסף ברוב הזמן (שיש לזה גם צד מדהים). סאבלימינל הוא דוגמה לראפר מאוד ‘עסקי’ בארץ, ממה שאני הכרתי, אז למרות שהוא סאחי מת, לא אתפלא אם הוא יהיה הראשון שיקפוץ על העגלה הזו”.

למה אתה חושב שהצמח והז’אנר המוזיקלי הזה הולכים כל כך טוב ביחד?

“וויד זה צמח שאפשר לעשן אותו, לקבל סטלה ועדיין לתפקד – במיוחד ברמה המוסיקלית, אז רק טבעי שמוזיקאים מאוד יאהבו את הצמח הזה, אני לא יודע אם זה ייחודי רק להיפ-הופ או למוסיקאים בכלל”, אומר שוחט.

“יש משהו בסם הזה שהוא נורא לייד בק”, מנתח עפרי גופר, “משהו בהשפעות של הוויד, יחד עם הגרוב הזה האיטי, שבין 60 ל-105 BPM (קצב שיר – Beats per minute), מאוד מתאים יחד, בניגוד לגרוב מהיר של פאנק (Punk) או טראנס”.

אז בעצם, היום וויד זה מיינסטרים, ובגלל זה אין לו ביטוי משמעותי בסצנה?

“אני חושב שבשנת 2019 בישראל, וויד זה מיינסטרים. אני חושב שאין אומן שלא התנסה”. הוא מוסיף, “שבק ס’ היו באמת הראשונים, ואחריהם גם הדג נחש שהיו להם לא מעט שירים בנושא, והאומנים הצעירים היום, אם זה פלד, או כהן ומושון, נצ’י נצ’ וטונה, עדיין ממשיכים את הדבר הזה, נשענים על איזושהי מסורת שקיימת פה כבר 22 שנה, מאז האלבום של שב”ק ס’ ב-97′ עם ילד ירוק”.

“בראייה שלי, וויד היום הוא כבר משהו שיחסית די קונצנזוס רחב בחברה, לפחות בצד הליברלי של החברה הישראלית. אם אפשר לחלק את המדינה לקהל ליברלי וקהל שמרני, וגם בצד השמרני אני חושב שיש לא מעט שינסו, ניסו או מנסים”, הוא מסכם. “יש היום כל כך הרבה אנשים שהם בלב הקונצנזוס הישראלי שמעשנים בסוף היום שאכטה, והאמירה הזאת, ששבק ס’ והדג נחש שלפני 15-20 שנה נשאו את הדגל שלה, בשנת 2019 אולי הם כבר הצליחו… היא לא כל כך רלוונטית, בטח היא לא כל כך חתרנית, ולכן היא כבר לא חדשה ומעניינת”.

בשורה התחתונה, לדעת רבים בתחום המוזיקה השחורה וההיפ הופ בישראל, וויד זה דרך חיים או לפחות אחלה תחביב, אבל לגבי ביטוי מוזיקלי, מה שכבר לא חתרני מספיק בדרך כלל לא נכנס לשירים. עם זאת, הפינה החמה שיש בלב לכל מוזיקאי עבור קצת ירוק תמיד תישאר, ותמיד נזכה בזכותה פה ושם לקבל איזו פנינה רעננה בסגנון “ליגלייז” שתצטרף לפסקול המהפכה.