הכימיה והמדע שמאחורי הסיגריות המגולגלות – כל מה שרציתם לדעת על ה’ג’וינט’ שלכם

כשזה מגיע לקנאביס, יש המון תיאוריות סביב הגידול, הטיפול, התחזוקה, ובעצם סביב כל הדרכים להפיק את המקסימום מהצמח. יש את תיאוריית הג’וינט הקצר והרחב, ויש תאוריות אחרות שמתעקשות דווקא על חימום ג’וינט למקסימום.

אבל מהי הדרך הנכונה בשבילכם? אז בואו נבדוק את הג’וינט, או הסיגריה ה’מחוזקת’ שלכם.

ראשית, מדוע קנאביס נשרף או מתעשן מלכתחילה?

לאכול פרח קנאביס ישר מהשקית זה לא רעיון טוב – לא יהיה לזה טעם טוב, וזה גם לא יעניק את האפקט המבוקש. על מנת להשתחרר, החומר הפעיל כמו THC למשל, צריך לעבור תהליך שנקרא דיקרבוקסילציה (חימום או שריפה, שגורם לשחרור החומר הפעיל) בכדי להפוך את ההשפעה לנגישה. 

‘אד רוזנטל’, ביולוג ומומחה עולמי בתחום הקנאביס הסביר באחד מטוריו כי התוצרים הפעילים של הקנאביס הם חומצה שאליה מחוברת קבוצה קרבוקסילית (תרכובת של פחמן, חמצן ומימן) COOH. ה-THC עצמו במצב כזה לא כל כך פעיל, והוא הופך לנגיש פסיכואקטיבית, כלומר הופך לפעיל – רק כשהתרכובת הקרבוקסילית מוסרת ממנה. בעת עישון, ה-THC מתאדה והופך נגיש.

אז גם אם נרצה לצרוך קנאביס באכילה, נצטרך לבשל אותו לפני, או להכין חמאת קנאביס שאיתה נכין את מוצרי האוכל. מומלץ לקרוא את ההבדלים בין אכילה לעישון של קנאביס, מכיוון שההשפעה היא שונה לחלוטין, גם בניהול כאב, עישון או אידוי הם דרך טובה יותר לניהול כאבים מאשר אכילה.

אז כמה חומר פעיל מגיע מהפרחים לזרם הדם?

המחקר המוגבל והחסר שקיים כיום אודות קנאביס מקשה מאד גם כאן לקבל נתונים מדוייקים, יחד עם זאת לאורך השנים בוצעו הערכות ומבדקים שונים, מה שמאפשר להגיע להערכה גסה של כ-30% מהחומר הפעיל שמצליח לעשות את דרכו למערכת, כשחלק ממנו מתאדה לעשן וחלקו הארי נשרף. באשר למוצרים אכילים, אופן הספיגה והכמויות שונות לחלוטין.

פאפים קצרים או משיכות ארוכות?

מחקר שבוצע בשנת 2008 באוניברסיטה בהולנד על שאיפות קנאביס באורכים ומרווחים שונים – נעשה במטרה לבחון כמה מהחומר הפעיל נכנס לזרם הדם, והאם יש קשר בין אופי ותדירות הכמויות הנצרכות. המחקר התבצע על ג’וינט של קנאביס נקי שהכיל 0.7 גרם קנאביס, בשיעור של 17.4% THC.

במסגרת המחקר נבחנו שאיפות בנות 2 שניות בתדירות של 15, 30 ו-60 שניות, ובשאיפות ארוכות יותר בנות 3 שניות ובנות 4 שניות. המסקנות מהמחקר היו שככל השאיפות ארוכות ונכנסת לגוף כמות גדולה יותר של עשן, מכניסים כמות ה-THC בדם גבוהה יותר.

עוד מסקנה מעניינת שנמצאה היא שלא היה הבדל בכמות ה-THC בדם במקרים של הפרשי שאיפות בזמנים של 30 ו 60 שניות, כלומר בשני המקרים נמדדו כמויות דומות של החומר הפעיל. ובשאיפות שנלקחו בהפרשים של 15 שניות לעומת זאת, נמצאה כמות כפולה של THC במחזור הדם.

מה שהגביר את כמות ספיגת החומר הפעיל היה החימום שנשמר בגלל תדירות גבוהה של שאיפות, בעוד שבמרווחים של 30 שניות ומעלה הג’וינט הספיק להתקרר. כמובן שסיגרייה שמכילה רק קנאביס תשרף הרבה יותר לאט מזו שמכילה טבק, שתמשיך לעשן את עצמה עוד קצת גם כשיניחו אותה בצד. מחקר שבוצע על ידי פרץ רייס ב-1990 עם מינונים וגורמים שונים הגיע למסקנות דומות, רמות גבוהות יותר של החומר הפעיל נספגות כשהחומר מחומם יותר.

טעות נפוצה של צרכנים היא להשאיר את העשן או האדים בריאות למשך זמן, כדי להגביר את ההשפעה – דבר שאינו נכון. מספיקה שניה אחת לכל היותר לחומר הפעיל כדי להיספג בגוף, מעבר לזה, כל מה שיישאר לכם בגוף זה חומרים לא בריאים שנפלטים מהעישון.

אפקטיביות הצריכה – ג’וינט VS מאדה VS באנג

אף אחד לא עשה ממש מחקר אחד לאחד על השאלה הזאת, או לפחות אף אחד שמסקנותיו הן מקצועיות, אך הנה קצת מידע שנאסף מהשטח.

במחקר שערך דונלד אברמס, חוקר איידס וקנאביס רפואי מוביל, באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו נמצא, ובהתאם להגיון הבריא, צריכת קנאביס באמצעות וופורייזר מונעת את נזקי העישון שלו. 

בין התוצאות של אברמס עולה גם:

• וופורייזר זו דרך צריכה בריאה יותר, בזכות היעדרותם של כימיקלים, פחממנים, וקומבינציות אחרות לא חביבות של העישון, וגם רמות ספיגת החומר הפעיל גבוהות יותר ועומדות על 54%.
• ג’וינט נחשב לדרך המזוהה ביותר כיום לצריכת קנאביס, אבל הוא אינו יעיל במיוחד, ומעביר לגוף בין 20-37% מהחומר הפעיל.
• באנג לעומת זאת יספק כנראה הרבה פחות THC לגרם. עוד במחקריו של אדאמס נמצא כי אנשים שעישנו את אותה הכמות של קנאביס בבאנג, קיבלו בחמישים אחוזים פחות קנאביס בהשוואה לג’וינט, מה שכנראה מאשש את הטענה שחלק מהחומר נשאר במים של הבאנג.

אם תרצו בכל זאת לחזק את ההשפעה של הקנאביס, תוכלו לקרוא כמה טיפים טובים לחיזוק ההשפעה. ואל תשכחו לצרוך באחריות!