מועדוני הקנאביס של ברצלונה – איך נכנסים ומה יש שם בפנים?

ברצלונה היא אחת ממוקדי התיירות הפופולריים באירופה. הרחוב הראשי, המכונה ‘לאס רמבלאס’, תוסס ועמוס במסעדות, פאבים וחנויות שמקשטים את השכונה הזוהרת, וגם לא מעט מועדוני קנאביס מפוארים שמציעים מלאי מגוון שכבר מזמן מתעלה על ההיצע באמסטרדם. לפניכם המדריך המקוצר לבירת הקנאביס החדשה ושיטת מועדוני הקנאביס, שכדאי להכיר לפני שטסים:

ברחבי העיר ברצלונה מחולקים בכל פינה פליירים למועדונים הרבים שהופכים את חיי הלילה התוססים של העיר למה שהם, ובשנים האחרונות פורח עוד סוג של מועדונים בברצלונה שלא כולם מודעים אליהם אבל רבים מגיעים רק בשבילם, ואלו הם כמובן מועדוני הקנאביס.

מרבית האנשים חושבים על אמסטרדם בתור המוקד העיקרי עבור תיירות קנאביס באירופה, אבל האמת היא שבשקט בשקט מתחת לרדאר, ברצלונה פיתחה תרבות קנאביס שונה לגמרי ולא פחות טובה, הכוללת מועדונים, קהילות ומוזיאוני וויד, עם גישה יותר רפואית ומהודרת ופחות תיירותית וצבעונית – שבשורה התחתונה משתלמת לחובבי הפרח.

לפני שאתם רצים להזמין כרטיס, כדאי להכיר בכמה מילים את מודל “הלגליזציה” בברצלונה, בה קנאביס הוא עדיין טכנית מוצר לא חוקי לפי קריטריונים מסוימים, ולדעת מראש מה עושים וכיצד עושים זאת בבטחה.

רוצים מועדון? אתם צריכים חברים

הדבר הראשון שחשוב לדעת על מועדוני קנאביס בברצלונה בפרט ובספרד בכלל, הוא שעל פי ההגדרה בחוק היבש שעליו הם מבוססים, הם אינם מיועדים לתיירים אלא לתושבי ספרד המקומיים. כמובן שתיירים עדיין יכולים לקחת חלק בתענוג, אבל רק בתנאי שהם מכבדים את הכללים ויודעים למה לצפות.

הדבר השני שצריך להבין הוא שכל מועדוני הקנאביס בברצלונה הם בלעדיים לחברים, ולא מדובר בקופישופס פתוחים לציבור הרחב שניתן לקפוץ אליהם סתם כך כשמתחשק כמו ברחובות אמסטרדם. למעשה, רובם הגדול של מועדוני הקנאביס מאפשרים הרשמה רק דרך הפניות או המלצות מחברי מועדון אחרים, ויש להגיש בקשה באתר האינטרנט שלהם מבעוד מועד.

הדרך היחידה בה תיירים ללא קשרים משפחתיים או חברתיים בברצלונה יכולים להירשם למועדון היא להגיע לשטח המקום ולחפש מחוץ למבנה את “המגייס” של המקום. זהו אדם שהעבודה שלו היא לגייס חברים חדשים שיירשמו למועדון, תמורת תשלום שנתי של 20 עד 50 יורו לאדם, וכמעט בכל המועדונים תוכלו למצוא אחד כזה באזור של דלת הכניסה.

רוב המועדונים אוסרים על החברים בו להשתמש במילים כמו ‘לקנות’, ‘למכור’, או לסחור’ בהקשר של קנאביס, ולכן יש להשתמש בפועל ‘לרכוש’ בלבד. לאחר שקיבלתם אישור כניסה, תצטרכו לספק כתובת ספרדית, אבל ניתן פשוט לתת את הכתובת של המלון או של מקום שהות זמני אחר.

אם כל הקטע הזה נראה לכם די אקסלוסיבי ויוקרתי, אתם צודקים לגמרי, ולכן ישנם לא מעט מועדונים שלא יקבלו אתכם בגלל שאתם תיירים. עם זאת, ספרד לא מקפחת את התיירים שלה ואינה מונעת מהם דרכים להתארגן, וישנם מועדוני קנאביס קטנים יותר, שהם מעין שילוב בין מועדון גדול ומפואר לבונקר מחתרתי קטן, שפועלים מתחת לרדאר ומוכנים לקבל את כל החברים.

לרוב המועדונים הללו מתגלים באמצעות עזרה ממקומיים, ויחצ”נים רבים עומדים ברחוב ‘לאס רמבלאס’ (Las Ramblas) ומזמינים תיירים להצטרף אליהם. אם כל זה נשמע לכם די מפוקפק, שתדעו שהם חושדים בכם הרבה יותר משאתם חושדים בהם, לכן הם בוחנים בקפידה כל תייר ומוודאים שניתן לסמוך עליו.

עד כמה נכונות השמועות? בעיר מלאת חיים בה מועדוני הקנאביס חוקיים, כיצד נראית הזמנה למועדון קנאביס מחתרתי ב’לאס רמבלאס’? הנה סקירה זריזה של סיפור הטיול שלי, שתעזור לכם להחליט:

תיירות ירוקה – סיור קנאביס בעיר ברצלונה

ביום הראשון שלי בברצלונה, כשטיילתי ברחובות ‘לאס רמבלאס’, שמעתי קול חנוק שקורא: “קופישופ? יו וואנט קנאביס קופישופ?”

עצרתי, הסתקרנתי, וחזרתי אליו עם חברה. האיש הציע להוביל אותנו לחנות, והתחלנו ללכת אחריו בספק חשדנות ספק התרגשות, עד שהוא פנה לסמטה מבודדת יותר, ומיד החלטנו לא לאפשר לסקרנות לגבור על השכל הישר וחזרנו לרחוב.

כשהחלטנו לוותר ולהכריז על המטרה להתארגן כאבודה, התקרב אלינו איש שעמד בקרבת מקום. “רציתן קופישופ? בואו איתי”. הוא הפנה אותנו לכיוון אחר, הסכמנו לחבור אליו בתנאי שלא נלך אחריו בשכונות מבודדות מדי.

הוא לקח אותנו דרך כמה רחובות שונים, הומי אדם כמעט כמו ‘לאס רמבלאס’, לאחר כמה דקות הליכה עצרנו בכניסה לחנות עם חלונות בצבע שחור. חברתי ואני הבטנו אחת בשנייה, ואז החלטנו להיכנס ולחקור את המקום.

נכנסנו לחדר קבלה קטן. מאחורי השולחן עמד בחור עם מחשב ודלת משמאלו. הבחור שהביא אותנו לשם פתח את הדלת ונתן לי להציץ פנימה, ומשום מה מאד הוקל לי כשראיתי שם טרקלין עם שני חדרים ובר. עמד במקום ריח חזק של וויד טרי, ספות בכל מקום ואנשים בגילאים, מגדרים ולאומים שונים שבילו במועדון ועישנו קנאביס.

כצפוי, בכניסה דרשו את שמנו המלא, מספר תעודת הזהות וחתימה. באופן מסקרן (ומעט חשוד) הם לא ביקשו כתובת. לבסוף, לאחר ששילמנו דמי חברות על סך 20 יורו, שהעניקו לנו כניסה למועדון למשך שנה, נתנו לנו להיכנס.

בלי מוזיקה אבל עם הרבה אווירה

באופן מפתיע, במועדון לא הייתה מוזיקה. הוא היה מאוד מואר, עם רהיטים מעט משונים, ובקצה המתחם עמד הבר, שלרוב היה פנוי ומכר בירה בלבד. מימיני, בתוך נישה קטנה, עמד שולחן מזכוכית עם פרחי קנאביס בתצוגה, ומאחוריו ברמן קנאביס (Budtender) שחיכה בחיוך להזמנה שלנו.

בשולחנות מסביב היו ערימות של ניירות גלגול, קססוניות וגריינדרים מפוזרים לשימוש חופשי, ומולנו ניצבו צנצנות פלסטיק גדולות עם מגוון זנים, כגון: אוג’י קוש, קאנדי קוש, אמנזיה וסקאנק. כמו כן, מתחת למשטח הזכוכית היו גם שעוות ומיצויי קנאביס, לצד עוגיות חשיש מעוררות תיאבון.

הזנים נראו באיכות גבוהה, הן בניחוח והן במראה. בחרתי בסקאנק והבאדטנדר שקל עבורי חומר בשווי של 5 יורו. להפתעתי, קיבלתי מעל גרם קנאביס – הרבה יותר ממה שיכולתי לעשן בערב אחד במועדון, וראוי לציין שמדובר בחצי מהמחיר של הזנים האיכותיים באמסטרדם.

למרות שעל הקירות התנוססו שלטים שאסרו על להוציא את הקנאביס מהמתחם, לדעתי הרוב מוצאים דרך להגניב אותו החוצה תחת אחריותם. גלגלתי ג’וינט ושאלתי מצית מאחד האנשים בבר, תייר איטלקי.

בילינו שם מספר שעות באותו ערב. עישנו ג’וינטים, שוחחנו עם תיירים אחרים במועדון והתרווחנו על הספות. בסוף הערב, נתתי את מה שנשאר מהגרם שקניתי ליחצ”ן שהביא אותנו למועדון, כי אני אישית מעדיפה לא להפר חוקים בזמן חופשה.

יצאנו בחזרה אל רחובות ברצלונה הססגוניים, ואני הייתי מסטולה ומאושרת כששאפתי אליי את המראות, הריחות והשמש החמימה הלא אופיינית.

האם היה זה מזל של מתחילים שבזכותו הצלחתי לחוות חוויה כל כך נעימה במועדון קנאביס מחתרתי ורנדומלי ב’לאס רמבלאס’? מבלי לדעת לאן הובילה האופציה הראשונה, קשה לקבוע.

עם זאת, אין סיבה שתיירים אחרים ילכו בעקבות התקף הסקרנות שלי, במיוחד כשיש כל כך הרבה מועדוני קנאביס גדולים ומוצלחים שניתן לבקר בהם במהלך החופשה.

אם אתם רוצים לקבל טעימה ממועדוני הקנאביס של ספרד, תעשו קצת שיעורי בית, בקשו חברות מראש, וזכרו להיות מכבדים ודיסקרטיים, אבל בסך הכל מדובר בחוויה קלילה ופשוטה שכל תייר יכול לצלול לתוכה בלי חשש מסיבוכים.